פסק-דין בתיק ת"א 10009-05

1.                  הנפגע מושא התובענה היה מעורב בתאונת דרכים ביום 26.1.09 בשעה 13:30 בקירוב. אין מחלוקת שהנפגע עסק בהוראת נהיגה, ובעת התאונה עשה דרכו לביתו. מחלוקתם של הצדדים אינה אלא בשאלה אם יש לראות את התאונה כתאונה בדרכו של עובד מהעבודה לביתו, שאז קמה לתובע זכות תביעה מכח הוראת סעיף א.2 למכתב ההבנות שערך עו"ד נוביק המנוח (להלן: "מכתב ההבנות"), בפרט לאחר שנקבע כי עצמאי הוא כעובד וכמעביד לצורך ההסכם (רע"א 8308/06 המגן נ' המל"ל, מיום 8.11.07), או שמא יש לראות את התאונה כאילו אירעה במהלך העבודה, ברכב עובד או מעביד, שאז נשללת זכות התביעה של המל"ל מכח הוראת סעיף ג למכתב ההבנות.

2.                  הסוגיה המשפטית שבבסיס מחלוקתם של הצדדים זכתה למענה בפסקי-דינם של חברי כבוד השופט א' רובין בת.א. (י-ם) 4965/05 המל"ל נ' הראל, מיום 14.11.07 ושל חברי כבוד השופט מ' בן-עטר ז"ל בת.א. (י-ם) 10085/05 המל"ל נ' המגן, מיום 2.11.08. המסקנה המשותפת לחברי היא שיש להבחין בין עובד שיום עבודתו מפוצל לבין עובד המצוי בהפסקה קצרה לארוחה במהלך יום עבודתו: פיצולו של יום העבודה מביא לכך שכל אחד מחלקיו ייראה כיום עבודה נפרד, ולפיכך הנסיעה להפסקת צהרים שיש בה כדי לפצל את יום העבודה כמוה כחזרה מעבודה; ואילו נסיעה לצורך ארוחת צהרים בבית אינה אלא חלק מרצף יום העבודה, וכמוה כיציאה לאכילה במקום מזדמן אחר.

3.                  מסקנה זו של חברי מקובלת גם עלי. היא הולכת בתלם שחרשו בתי-הדין בעבודה, הרואים בכל חלק של יום עבודה מפוצל כ"יחידה נפרדת" לצורך ההליכה לעבודה והחזרה ממנה (ראו האסמכתאות שנזכרו בפסק-דינו של חברי כבוד השופט רובין, והשוו עב"ל 330/97 ברזילי נ' המל"ל, פד"ע לה 568 (1999), שם היו שותפים כל חברי ההרכב לקביעה זו, על אף המחלוקת שנתגלעה ביניהם בנושאים אחרים; וראו גם  עב"ל 317/07 חמאיסי נ' המל"ל, מיום 3.3.08; והשוו הוראת סעיף 80(4) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1984). מסקנה זו נתמכת גם בהגיונם של דברים, מאחר ולא בנקל ניתן יהיה להצביע על השוני העיוני בין הפסקת צהרים המשמשת למנוחה ולאסיפת כוחות והתרעננות, לבין שנת לילה המשרתת לכאורה מטרות זהות, אף אם בהיקף אחר. לפיכך נראה שפיצול יום עבודה בדרך של נטילת הפסקת צהרים, שלא נועדה אך לארוחה (ולהתרעננות קצרה), יש בו כדי להעניק לכל חלק מיום העבודה אופי של "יחידה עצמאית". לפיכך, כאשר מפוצל יום העבודה לשני חלקים מובחנים, יש להעניק לנסיעה לעבודה וממנה בכל אחד מחלקי יום העבודה את המשמעות המשפטית של נסיעה למקום העבודה בתחילת יום העבודה והחזרה ממנו בתום יום העבודה.

4.                  משכך הם פני הדברים יש לבחון אם התאונה מושא תובענה זו שבפני אירעה לנפגע במקרה דנא בדרכו לביתו לצורך פיצול יום העבודה, שאז יש לראותה כנסיעה מהעבודה לבית העובד, או שמא אירעה התאונה בדרכו לארוחת צהרים בביתו, שאז יש לראותה כתאונה במהלך יום העבודה.

5.                  ב"הודעה על פגיעה בעבודה" (נספח ג' לכתב התביעה) מסר הנפגע כי "הייתי בדרכי הביתה מהעבודה" (חלק ג' לטופס). הוא ציין ששעות העבודה הרגילות שלו היו 7:00 - 18:00 (חלק ה' לטופס), והתאונה אירעה בשעה 13:30 (חלק ג' לטופס). במקום המיועד למענה לשאלה בעניין "הסיבה לעזיבה המוקדמת" רשם הנפגע "ארוחת צהרים והפסקת צהרים" (חלק ט' לטופס).

6.                  הנפגע נחקר בבית המשפט ביום 25.5.09, בפני המותב הקודם שדן בתובענה (הצדדים הודיעו היום על הסכמתם כי מותב זה יכריע בתובענה על בסיס פרוטוקול הדיון, בהתאם להוראת תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). אין להתפלא על כי בעת חקירתו, למעלה מעשר שנים לאחר התאונה, לא זכר הנפגע את מאורעות אותו יום לפרטיהם. הוא הבהיר שבכל יום עבודה היה מגיע לביתו בצהרים לסעוד את לבו, כאשר שעת הסעודה משתנה בהתאם לשיעורים שנקבעו באותו יום (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 13 - 15; עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 7 - 9), ורק לעתים נדירות למדי אכל מחוץ לבית (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 13 - 17). הוא שב לעבודה לאחר ארוחת הצהרים אם קבועים לו שיעורים נוספים באותו יום (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 1 - 2). ביום הארוע היו קבועים שיעורים נוספים בהמשך היום (שם, שורות 3 - 4). לאחר שהוצגו בפניו הדברים שרשם בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה אישר הנפגע כי אם רשם "ארוחת צהרים ומנוחת צהרים" התכוון אותו יום לשהות בביתו להפסקת צהרים משמעותית יותר מאשר ארוחה גרידא, ל"מעין מנוחה" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 1 - 4). הוא הבהיר שאורך ההפסקה ביום העבודה הותאם לשיעורים שהיו קבועים ביומן, כך שהיו ימים בהם נשאר בביתו "שעה, שעה וחצי", ולעתים אף שעתיים, עד ששב לעבודה (שם, שורות 5 - 11). במהלך הפסקת הצהרים לא עסק בכל פעילות, משרדית או אחרת, הקשורה לעבודה, וזו נעשתה "בערב לאחר העבודה" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 23 - 27).

7.                  העולה מעדות הנפגע כי ביום הארוע התעתד לשהות בביתו ל"הפסקת צהרים", כפי שנרשם בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, ולא לעצור בבית לארוחת צהרים בלבד. לא ניתן כיום לדעת מה אורך ההפסקה שתכנן הנפגע, אולם על בסיס תיאוריו הנוגעים לשגרת ימי העבודה נראה שלא מדובר בהפסקה קצרה, אלא בהפסקה שארכה כשעה לפחות. במסגרת ההפסקה לא עסק הנפגע בכל פעילות הקשורה לעבודתו. הפסקה מעין זו יש לראותה כפיצול של יום העבודה, ולפיכך יש לראות את הנסיעה ממנה ואליה כנסיעה מהעבודה לבית ומהבית לעבודה.

8.                  בסיכומיהן ביקשו הנתבעות להישען על פסק-דיני בת.א. (י-ם) 2846/05 המל"ל נ' הפניקס, מיום 23.12.07. סבורני שאין מקום להשוואה בין שני המקרים. אופי עבודתו של נהג מונית, בו עסק הדיון באותו עניין, שונה עד למאוד מזה של מורה לנהיגה. כפי שהבהרתי באותו עניין, כל עוד לא הגיע נהג המונית לביתו ממש עשוי הוא להיקרא לנסיעה במסגרת העבודה, בין אם בקריאה טלפונית ובין אם מתוך הענות להנפת יד של נוסע מזדמן. מאחר ולא ניתן להסכין עם מצב בו ישתנה מצבו המשפטי של נהג המונית בכל מספר מאות מטרים, כאשר הוא נחשב כנוסע במסגרת פרטית וכנוסע במסגרת העבודה לסירוגין ובהתאם להיענותו לקריאתו של נוסע מזדמן, אין אלא לקבוע שנסיעתו "במהלך העבודה" מסתיימת רק בשעה שהגיע לביתו ויצא מרכבו. לא כך הם פני הדברים במקרה דנא, כאשר למורה לנהיגה יומן וסדר יום מסודר, ואין הוא עשוי להיענות לקריאות של עוברים ושבים.

9.                  מעבר לנדרש אעיר כי הנטל להוכיח שהנפגע נפגע במהלך העבודה מוטל במקרה זה על הנתבעות. שעה שאין מחלוקת שהנפגע היה מעורב בתאונת דרכים, ועל פי גירסתו אירעה התאונה "כאשר הייתי בדרך הביתה מהעבודה", הרי שלכאורה עלה בידי התובע להוכיח שקמו נסיבות המזכות אותו בזכות שיפוי מכח סעיף א.2 למכתב ההבנות, והנטל להוכיח היפוכו של דבר עובר לנתבעות (השוו ע"א (י-ם) 2071/08 המל"ל נ' הפניקס, מיום 5.11.08, בפסקה 5 לפסק-הדין). בנטל זה לא עמדו הנתבעות. הנפגע העיד שהארוע התרחש כאשר שם פעמיו להפסקת צהרים בביתו. דרך תיאורו בטופס הפגיעה ובעדותו תאמו לפגיעה בדרך להפסקת צהרים ממושכת שיש בה כדי לפצל את יום העבודה. לפיכך יש לקבוע שהתאונה אירעה במהלך נסיעתו של הנפגע מהעבודה לביתו, וכי התובע זכאי לדרוש מהנתבעות שישפו אותו בהתאם להוראות ההסכם.

סוף דבר

10.              לנוכח האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לראות את התאונה ככזו שאירעה בדרכו של הנפגע לביתו, ולפיכך קמה לתובע זכות תביעה בהתאם להוראת סעיף א.2 ל"מכתב ההבנות".

11.              לפיכך אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעות לשלם לתובע את סכום התביעה בצירוף הריבית ההסכמית מיום 27.9.05 ועד למועד התשלום בפועל. מאחר ונשמעו ראיות במסגרת התובענה, אך מתוך התחשבות גם במתווה הדיוני היעיל בו נקטו הצדדים בסיכומיהם, ישאו הנתבעות בשכ"ט עו"ד של התובע בסכום כולל של 7,000 ש"ח.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,  כ"ח ניסן תשע"א, 02 מאי 2011, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: